הבעת דעת על מאמרו של פרופ' עמי וולנסקי

הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל

        פרופ' עמי וולנסקי

     המאמר בא כדי לתאר את המתח בין שני צדדים, בין מגמת המרכוז של מערכת החינוך- ניהול ציבורי, חינוך פרטי, מטרות לאומיות, לבין מגמות לביזורה- בתי ספר והרשויות המקומיות, בעלת חידושים ויכולות ארגונית שעמדה לניהול החינוך לפי שיקולים מגזרים.

מקראתי למאמר הבנתי שבראשית קיומה של המדינה התחילה דרכה בהשגת המשימות והמטרות הלאומיות, זה מדגיש קיום מערכת חינוך ציבורית וביטול חינוך פרטי. לכן החינוך היה מפוצל. רעיון הפיצול והאוטונומיה גרמו לפיתוח לאחידות בתוכנית הלימודים ולחדד\להמעיט מהמשותף. בנוסף לכך, פיתחו להכשרת מורים תוך מוסדות ממשלתיים... ההנחיה לכל ההחלטות והראויות אלה יכולות להיעשות באמצעות המנהיגות המקצועית של משרד חינוך, ובכך היה מובן כהשלטון נאבק במציאות מורכבת ללא שלטון מרכזי וריכוזי, דבר שהוביל למשרד חינוך לגיבוש הנחיות להזרמת המנהלים מן פנימה לחוץ, תוך משובים שלהם.    ובזה הגבירו את התעסקותם בסוגיות אחרות.

     בתחילת שנות השבעים, התחילו המגמות לביזור בניסיונות להקטין ממשקלו של המרכוז לצורכי החינוך. ב- 1971, בדוח של אחת מהועדות, נזכר כי המורה עלול להתעייף, לאבד עניין, להתחמק מאחריותיו ונגעה בלימת היוזמה. בשנת ה- 1973, נקבעו הנחיות לעידוד יוזמות בתי ספר אשר הותנו בתנאים. בשנת ה- 80, המשיכו בקידום האוטונומיה, לקיים תהליכי עבודה, צוותי ניהול, לתת לבתי ספר היסודיים אפשרות לבחור הישגים והדגשים מוסדיים, פיתוח מקצועות לימוד חדשים לבגרות. בשנת 1984, הודגש להפוך בית הספר ליחידה פדגוגית חברתית המספקת את צורכי עצמה בתוך המבנה הממלכתי.

     בתחילת שנת ה-90, חלה שחיקה באוטונומיה הבית ספרית- המוסדית. באותה תקופה בלט הנגד בין החזונות הפדגוגים לבין המציאות. ב- 1991, גובש מסמך במשרד חינוך כדי לבחון רפורמות אשר נעשו כדי לאפשר מעבר לניהול עצמי של בתי הספר. ב- 1992, המלצה לביזור סמכויות למוסדות חינוך על ידי ועדה לניהול עצמי.

     לצערי הרב, עדיין משרד החינוך שולט, מוסיף סטנדרטים, נמצא עם כוח רב ולא מוותר על הריכוז. אנו נוכחים בזה ורואים אותו בחוזר מנכ"ל שמחייב כל המדינה. לכן אני מסכימה עם כל דיבורי הכותב.